א'- ראשית

מגיע אלי ילד קטן בזמן מפגש עם קבוצה בשטח וטוען באוזני עם עיניו הבוכות, כי ילד אחר קרא לו חמור.

הוא בוכה וניכר עליו כי הוא נעלב (אולי הילד האחר עולב בו לעיתים קרובות)

הוא בא אלי כי זה הפתרון היחידי שהוא מכיר לסיטואציה כזו.

אני שואל: "האם אתה חמור?" 

הוא משיב שלא. 

אם כך, אני אומר:

"ואם הוא יקרא לך צפרדע, האם תהיה צפרדע?

הוא חושב מהר ומשיב שלא, 

אם כך, אני שואל: "אז למה אתה בוחר לבכות ולהיעלב?."

הוא חושב, מחייך והולך הלאה.

* כל שעשינו- ערערנו משהו אצלו, עזרנו לו להבין – ללא הסבר, איפה נמצא הכוח!

ב'- שנית

"אני לא יכולה!" אומרת נערה, "אני מפחדת", "אני לא עושה את זה". היא טוענת באוזני.

אני משיב שברור שהיא יכולה, היא רק כרגע עוד לא בחרה לעשות את זה, 

היא שואלת: "את מה?", את כל שתבחרי, אני משיב.

מתחיל דיון על איפה עובר הגבול והאם זה לא מסוכן, 

אני משיב- ברור שזה מסוכן, (אפשר ליפול) אבל השאלה האם יש לנו כלים לנהל את הסכנה לנהל את הסיטואציה.

לאט לאט השינוי קורה, היא ניגשת לקצה, מביטה, מחליטה, גולשת ומצליחה!

ג'- אחרית 

בחיים, המבוגרים מספקים לנו אין ספור הסברים הגיוניים על איך צריך להגיב בסיטואציה כזו או כזו,

על איך נכון לילדים לגדול, על איך נכון להרגיש, 

שכחנו כבר שיש בתוכנו פשטות נפלאה המאפשרת לנו לראות מעבר ופשוט להיות.

החוויה, שהיא למידה דרך חוויה, המשתמשת בחושים, המפעילה גוף ונפש, היא זו המעניקה לנו לבסוף את התובנות הכי גדולות על החיים.